השביתה שנערכה השבוע נגד אלימות כלפי נשים הציתה בי את ההבנה והזכרון של המשמעות שיש בכל שירי המחאה שאני מכירה משנות השישים.
המעורבות של צבא ארצות הברית במלחמה בויאטנאם, המדיניות הדורסנית והמיליטריסטית הביאה התנגדות רבה מאנשי הרוח של התקופה של שנות השישים.
כמו כל תקופה בהיסטוריה, משברים מביאים איתם אמנות משובחת ובועטת.
דילן תהה לגבי יכולתה של יונת השלום הלבנה לעוף מעל כל כך הרבה ימים, הביטלס לגלגו על מי שקרה לצאת למהפכה אך לא עשה זאת,
ג׳ואן באז נשלחה למאסר לאחר שהפגינה נגד המלחמה וניל יאנג כתב שיר מרב כעס על הטבח הנורא באוניברסיטת אוהיו.
אני תוהה עם עצמי, יכול להיות שהאהבה לשירים האלו, למוסיקה של שנות השישים והשבעים, השירים שגדלתי עליהם בבית, יכול להיות שכל אלו הפכו אותי לאישה שחושבת אחרת? שמתנגדת למימסדיות? שחוששת מהמשטרה, שמפחדת מךהיות חלק מהנורמה?
אני חייבת הודיה גדולה להורי שנתנו למוסיקה הזאת להתנגן בבית שלנו, היא זורמת בדם שלי , מרגשת אותי, מסעירה את מוחי ואולי באמת פתחה בי שער מסויים לחשוב אחרת.
הנה שיר של לזלי גור התחבר לי בדיוק למחאה נגד אלימות כלפי נשים...